שנתיים אחרי.
אותו אדם — בגרסה אחרת לגמרי.
הבור.
התקופה הכי חשוכה.
אחרי השירות והמלחמה נפלתי לתקופה הכי קשה בחיים שלי. חובות, הרגלים שהרסו אותי מבפנים, סיוטים בלילות — וכאב שלא הצלחתי לפלוט החוצה.
חזרתי עם תחושה שאני סוחב משהו כבד מהמלחמה. לתחתית הזו הגעתי במו ידיי — והבנתי שרק אם אהיה מחובר לעצמי, אוכל למצוא את הדרך הנכונה החוצה.
הדרך חזרה.
כל כאב — דלק.
יצאתי לטיול, ושם התחלתי לרפא את עצמי. היו רגעים קשים ורעים — ומכל אחד מהם למדתי. כל פרידה, כל נפילה, רק העמיקו את הרצון שלי לשנות. ובכל פעם — הצלחתי.
שנתיים בניתי את עצמי מחדש: אימונים, משמעת, הרגלים, יום אחרי יום. בלי קיצורי דרך, ובלי לחכות שמישהו יציל אותי.
ואז — תאונה.
תאילנד הייתה המקום שבו התחלתי לחזור לעצמי. ואז, ביום אחד, הכול התהפך — תאונה. מצאתי את עצמי על מיטה בבית חולים, חבוש בידיים וברגליים, רחוק מהבית.
החלמתי מהר — ובעיקר בזכות החברים שהיו איתי ועזרו לי. ברגע שיכולתי לעמוד התחלתי שיקום: ברך חבושה, אימון אחרי אימון. חודשיים אחרי — עמדתי שוב על הרגליים. עם חיוך.
השיקום.
בכל יום ריפאתי את עצמי מחדש.
ניסיתי כל דרך שתומכת בשיקום: פיזיותרפיה, יוגה, אמבטיות קרח ועוד המון תחומים. החלמתי מהר — בעיקר כי עשיתי מוביליטי ומתיחות מהיום הראשון שיכולתי, וחיזקתי אזורים בגוף שלא ידעתי שקיימים.
עד מרץ 2026 נלחמתי גם בסקוליוזיס שעיקם לי את הגב. פעם חשבתי שאימוני כוח עצימים הם הדבר הכי טוב לגוף. היום אני יודע: כשמשלבים כוח טהור עם ליבה, מוביליטי, יציבות ושליטה בנשימה — הגוף הופך למכונה שונה לגמרי ממה שהכרנו בילדות.
ניסיתי הכול — ותוך כדי הבנתי מה הכי מתאים לגוף שלי, ומה אני הכי אוהב לעשות. את הניסיון הזה אני מביא לכל מתאמן.
היום.
ברדיפה אחרי הגרסה הכי טובה שלי.
ברגע שחזרתי לארץ התחלתי לשים דגש על כל השרשרת — מכף רגל ועד ראש — ב-100% עבודה מדויקת. כולל ספרינטים פעם בשבוע, כדי לחזור לפתח כוח כמו שצריך. המטרה הייתה אחת: לחזור ולהיות חזק יותר ממה שהייתי לפני.
נפשית ומנטלית אני במקום אחר לגמרי ממה שהייתי לפני שנתיים. אני עדיין נלחם כל יום — אבל היום אני יודע בדיוק בשביל מה: בריאות, כושר, נפש חזקה, ולהיות בן אדם טוב לסובבים אותי.
היום אני מאמן ועוזר לאנשים לחזור לחיות כמו שצריך — עם תנועה, כוח וחוסן מנטלי, בלי רכבות הרים של מצבי רוח. כי אני יודע איך זה מרגיש להתחיל מלמטה.
